יש לנו כאן אב, החוזר מיום עבודה מתיש לביתו. כמו אבות רבים הוא רוצה להתרווח על הספה, להדליק את הטלוויזיה ולצפות במשחק, מבלי שיהיה צריך להתמודד עם ילדים צועקים או עם מטלות הבית שכנראה צריכות התייחסות. אך מגיע השלב שבו אישתו עייפה מההתנהגות שלו אחרי יום עבודה ולבסוף קמה ועוזבת אותו.
עכשיו זה הוא שנשאר לבד עם הילדים וזה מה שיש לו לומר על כך:
"יקירתי, לפני יומיים היה לנו ריב גדול. אני הגעתי הביתה מהעבודה. השעה הייתה 8 בערב וכל מה שרציתי לעשות היה לשבת ולראות את המשחק.
כאשר ראיתי אותך, את היית תשושה ובמצב רוח רע. הילדים היו באמצע ריב והתינוק בכה בזמן שניסית להשכיב אותו לישון ואני, אני רק הגברתי את עוצמת הטלוויזיה.
'זה לא יהרוג אותך לעזור קצת ולהיות מעורב יותר בחינוך הילדים', אמרת לי נסערת, בזמן שהנמכת את עוצמת הטלוויזיה ואני, עניתי בכעס: 'אני הייתי כל היום בעבודה אז את יכולה להישאר בבית ולשחק עם בית הבובות'.
הוויכוח המשיך והמשיך. את בכית מכיוון שכעסת והיית עייפה. אני אמרתי לך דברים אכזריים. את צעקת ואמרת שאת כבר לא יכולה לסבול את זה יותר. יצאת מהבית בסערה כשאת בוכה והשארת אותי לבד עם הילדים.
הייתי צריך לתת לילדים את ארוחת הערב ולהשכיב אותם לישון. ביום שלמחרת את עדיין לא חזרת ואני הייתי צריך לבקש מהמנהל שלי יום חופש כדי שאוכל להישאר בבית ולהשגיח על הילדים.
חוויתי את ההתפרצויות והבכי.
חוויתי את ההתרוצצות המתמדת כל היום מבלי שתהיה לי אפילו דקה אחת של חופש כדי להתקלח.
חוויתי את חימום החלב, הלבשת הילד וניקוי המטבח והכל בו זמנית.
חוויתי את ההרגשה של להיות נעול כל היום בלי לדבר עם מישהו מעל גיל 10.
חוויתי את חוסר האפשרות והיכולת לשבת לשולחן ולאכול ארוחה רגועה בזמני הפנוי, לטובת הריצה אחרי ילד.
חוויתי את ההרגשה של להיות כל כך תשוש ועייף נפשית ופיזית שכל מה שרציתי לעשות זה לישון שינה עמוקה ברצף במשך 20 שעות, אך הייתי צריך לקום אחרי שלוש שעות של שינה כי התינוק בכה.
חייתי בתוך נעלייך במשך שני לילות ושני ימים ואני יכול לומר לך, הבנתי!
הבנתי את העייפות שלך.
הבנתי שלהיות אמא זו הקרבה מתמדת.
אני מבין שזה יותר מתיש מאשר להיות בחברת מנהלים גדולים בחברה למשך 10 שעות ולעשות החלטות לכליות.
אני מבין את התיסכול בוויתור על המקצוע שלך והחופש הכלכלי שלך על מנת שתוכלי להיות כאן בשביל ילדייך.
הבנתי את חוסר הוודאות כאשר הביטחון הכלכלי שלך כבר לא תלוי בך, אלא בשותף שלך.
הבנתי את ההקרבה שאת עושה בעובדה שאת לא יוצאת לבלות עם החברים שלך, מתעמלת או ישנה לאורך כל הלילה.
הבנתי כמה קשה זה יכול להיות, להיות נעולה בפנים ולהשגיח על ילדים בזמן שאת מרגישה שאת מפספסת את מה שקורה בחוץ.
אני גם מבין מדוע את נסערת כאשר אמא שלי מעבירה ביקורת על הדרך שבה את מגדלת את הילדים שלנו, אף אדם בעולם לא יודע מה הכי טוב לילדים שלו כמו אמא שלהם.
אני מבין שלהיות אמא פירושו לשאת על עצמך את המטען הגדול ביותר של החברה. אותו המטען שאף אחד לא מוקיר, מעריך או מתגמל עליו.
אני כותב את המכתב הזה לא רק כדי שתדעי שאני מתגעגע אלייך, אלא גם מכיוון שאני לא רוצה שיעבור עוד יום מבלי שאומר לך:
'את אמיצה מאוד, את עושה את זה נהדר ואני מעריץ אותך.'
מכתב זה הפך לויראלי ומסיבה טובה. מכיוון שהוא סוף סוף חושף גבר לטעום את הטעם של כל הקשיים הקשורים בלהיות אמא הנשארת בבית (עקרת בית). הם לוקחים את זה כברור מאליו, אך התקווה היא שלאחר החוויה הזו של הגבר שאותה הוא משתף, הם יבינו שהם טעו ועליהם להיות אסירי תודה פי 10,000 יותר.
