האם הגוף יודע כשהמוות מתקרב?
זה אחד מאותם סיפורים שמופיעים שוב ושוב בשיחות משפחתיות, סביב שולחן השבת או בלילות של געגוע. מישהו מספר על אדם אהוב שנפטר, ורגע לפני מותו התרחש משהו כמעט בלתי מוסבר. הוא נפרד מהסובבים אותו, סגר מעגלים ישנים, חזר לדבר עם מי שנעלם מחייו לפני שנים, ואפילו העניק מתנות או חפצים יקרי ערך כאילו ידע שהזמן קצר. נדמה כאילו הגוף או הנפש שולחים רמז, כאילו יש אינטואיציה עמוקה המרגישה את הסוף לפני שהוא מגיע.
בעוד יש מי שרואים בזה רק צירוף מקרים, אחרים משוכנעים שיש כאן משהו אמיתי - שהאדם יודע, באיזשהו אופן, כשהמוות קרוב. הרצון להבין את התופעה הזו טבעי לחלוטין. הרי כל ניסיון לפענח את הרגעים האחרונים של החיים הוא גם ניסיון להתמודד עם הלא נודע, עם המסתורין של הסוף. המדע, מצדו, ניגש לשאלה מזווית שונה: הוא מחפש את הסימנים הביולוגיים, את הכימיה שמתרחשת בגוף כשהחיים עוזבים אותו.
אחד הגורמים המסקרנים ביותר בהקשר הזה הוא חומר בשם פוטרסין. זהו כימיקל רעיל שמופק בתהליך ההתפרקות של תאים לאחר המוות, וריחו חריף במיוחד. אבל מה שמעניין יותר הוא לא עצם קיומו, אלא ההשפעה שלו על החיים. מחקרים מראים שבני אדם מסוגלים לזהות את הריח הזה גם אם אינם מודעים לכך, ושברגע שהמולקולה הזו באוויר - היא מעוררת תגובה מיידית של זהירות, חרדה ולעיתים אפילו בריחה.
ריח של סכנה
פוטרסין הוא לא סתם תוצר לוואי של מוות. בטבע, הוא משמש אות אזהרה. בעלי חיים נחשפים לריח הזה ומגיבים באופן אינסטינקטיבי: מתרחקים מהמקום, מרימים ראש, מחפשים מחסה. זו תגובה הישרדותית עתיקה שמטרתה אחת - להתרחק מסכנה. כשהריח הזה באוויר, משהו בגוף אומר שהסביבה לא בטוחה.
מחקר משותף של הפסיכולוג ארנאוד ווייסמן מאוניברסיטת קנט באנגליה ופרופסור אילן שירה מאוניברסיטת ארקנסאס שבארצות הברית, גילה שבני אדם אינם שונים בהרבה מבעלי החיים. היכולת לזהות ריחות כימיים ולהגיב אליהם היא חלק ממנגנון הישרדות עמוק. כשהגוף מריח את ניחוח ההתפרקות, גם אם אין מודעות לכך, משהו בתוכנו נדלק - מנגנון האזהרה הקדום נכנס לפעולה.
במחקרים שערכו החוקרים נבדקו ארבע קבוצות של נבדקים שנחשפו לריחות שונים - פוטרסין, אמוניה ומים. הנבדקים לא ידעו מה הם מריחים, אבל התגובות דיברו בעד עצמן. מי שנחשף לפוטרסין נטה לזוז הצידה, לעזוב את המקום או להפגין דריכות גופנית. זו אותה תגובת "להילחם או לברוח" שמוכרת מהעולם החייתי. הריח הזה פשוט גורם למערכת העצבים להבין שמשהו לא בסדר.
מה הריח מספר לנו
מדהים לחשוב עד כמה הריח משפיע על ההתנהגות האנושית. הרי רובנו לא נוטים לייחס לו משמעות רגשית או קוגניטיבית עמוקה. ובכל זאת, ריחות משפיעים על רגשות, על תחושת ביטחון ואפילו על החלטות חברתיות. מחקר נוסף הראה שאנשים מגיבים גם לריח של זיעה שנלקחה מבני אדם במצבי פחד - גם במקרה הזה נרשמה תגובת בהלה אוטומטית. החוקרים ווייסמן ושירה הסבירו כי "אנחנו לא יודעים מדוע אנו אוהבים או לא אוהבים את הריח של אדם אחר, ובדרך כלל איננו מודעים להשפעה שיש לריח על ההעדפות והרגשות שלנו". לדבריהם, קשה לחשוב על ריח כמפחיד, אך הוא בהחלט יכול לגרום לנו להיות דרוכים וזהירים יותר. הריח פועל במישור התת-מודע, כמעין מנגנון הגנה טבעי שהמוח מפעיל בלי לבקש רשות.
מה בין פוטרסין לפרומונים
אם חושבים על זה, פוטרסין ופרומוני מין הם שני צדדים של אותו מטבע. שניהם כימיקלים שמופרשים מגוף חי, שניהם מעוררים תגובה רגשית או פיזית, אבל המסרים הפוכים לחלוטין. פרומוני המין מזמינים קירבה ומשיכה, בעוד שפוטרסין מאותת להתרחק. החוקרים מתארים את זה כך: "התגובות לפוטרסין - הימנעות ועוינות - הן למעשה ההפך מהתגובות לפרומונים מיניים". והכי מסקרן? הנבדקים לא היו מודעים כלל לכך שהריח משפיע עליהם. אף אחד לא ידע שהוא מריח את הכימיקל שמסמן מוות, ואף אחד לא חשב שהוא מגיב אליו. אבל הגוף ידע. משהו עמוק במערכת שלנו, אולי שריד אבולוציוני קדום, פועל גם כשאנחנו לא מבינים למה.
אולי לא על המוות מדובר
אז האם בני אדם באמת "מרגישים" כשהמוות קרוב? ייתכן שהתשובה מורכבת יותר. ייתכן שלא מדובר בידיעה מודעת, אלא בתחושת שינוי גופני או כימי שגורמת לגוף להתנהג אחרת. אולי האדם שחווה את הרגעים האחרונים בחייו חש דברים שאי אפשר למדוד או להסביר עדיין. ואולי דווקא מי שנמצאים סביבו - בני המשפחה, החברים - קולטים משהו בשפת הגוף, בטון הדיבור או אפילו בריח. בסופו של דבר, הרצון להבין את התופעה הזו נוגע לא רק במדע אלא גם ברגש. הוא מחבר בין הביולוגי לרוחני, בין כימיה לתודעה. בני אדם מנסים לפענח את מה שאי אפשר לדעת באמת - מתי הרגע שבו הגוף נפרד מהחיים. ואולי, כמו תמיד, התשובה נמצאת איפשהו באמצע: בין המדע לבין מה שנשאר בנו עמוק, הרבה אחרי שהריח נעלם.