אני לא יודעת איך להסביר את זה, אבל יש רגעים שהופכים אותך מבפנים.
כשהסרטון הזה צץ לי בפיד, בהתחלה רק גללתי הלאה. אין לי כוח לעוד סיפור עצוב על בעלי חיים. באמת. אני כבר יודעת איך זה ייגמר.
כולם יכתבו "הלב שלי נשבר", יהיו מיליון אמוג'ים של בכי ואז זה ייעלם כמו כל דבר ברשת, אבל איכשהו, חזרתי אליו.
על המסך, אריית ים שוכבת על החול, נראית מותשת. צמוד אליה, גור קטן, חסר תנועה. היא מייבבת, נדחפת אליו עם כל הגוף, כאילו אפשר פשוט להחזיר אותו לחיים אם תלחץ חזק מספיק.
כמו ילד קטן שמנער צעצוע מקולקל ומקווה שהוא יתחיל לעבוד שוב. אבל זה לא צעצוע. וזה לא עובד.
האישה שצילמה את הסרטון, מטיילת בסן דייגו, חזרה למחרת וגילתה שהאם נשארה לצידו כל הלילה. לא עזבה לרגע. הגלים באו והלכו, החול התקרר, הירח עלה וירד והיא עדיין שם.
אני לא יודעת למה זה תפס אותי ככה. אולי כי זה לא הסיפור שלה, זה הסיפור של כולנו.
אנחנו לא לבד בכאב שלנו, יש לנו איזו מחשבה מגוחכת שבני אדם הם היצורים היחידים שמרגישים צער אמיתי.
כאילו יש משהו מיוחד רק בנו שמאפשר לנו להתאבל. אבל תסתכלו עליהם, הפילים שחוזרים שוב ושוב למקום שבו איבדו חבר עדר, הלווייתנים שסוחבים גורים מתים במשך ימים, הכלבים שיושבים ליד הקבר של הבעלים שלהם ומסרבים לעזוב.
ומה היא עושה, האמא הזאת, אם לא בדיוק את אותו הדבר שאנחנו היינו עושים?
זה בלתי נתפס, הכאב הזה של אובדן. פתאום יש לך משהו, ואז הוא איננו.
איך אפשר לקבל את זה? איך אפשר להמשיך? אולי אנחנו לא באמת כאלה שונים. אולי הרגשות שלנו הם לא שלנו, אלא משהו הרבה יותר קדום, משהו ששייך לכל היצורים שחיים ונושמים על הכדור הזה.
הסרטון הזה ריגש מאות אלפי אנשים. הוא הפך ויראלי, כולם דיברו עליו, אבל מה הלאה? מה נשאר אחרי שהרגש חולף?
כי בואו נודה באמת: אנחנו חיים בעולם שבו בעלי חיים סובלים כל הזמן, וזה לא תמיד מזיז לנו.
אנחנו רואים לווייתנים מתים בגלל פלסטיק, שומעים על גורי כלבי ים שנשחטים בפרוותם, על תרנגולות שכל החיים שלהן הן לא יותר מפס ייצור וזה לא גורם לנו לעצור.
אבל כשאנחנו רואים אמא אחת, עם תינוק אחד, בכאב אמיתי שלא דורש מילים, פתאום משהו בפנים זז. פתאום זה כבר לא נתונים סטטיסטיים או מושגים מופשטים. זה חיים ומוות. זה אהבה ואובדן.
אז אולי, אם הסיפור הזה ריגש אותנו כל כך, הגיע הזמן לשאול את עצמנו: מה אנחנו עושים עם זה?
סרטון קורע לב…אני בוכה עם האמא 🥲