✍️ טור אישי מאת: רוני דרמן
ביום חמישי בערב עצרתי בתחנת הדלק הקטנה ליד הבית. היא תמיד שם, בקצה הרחוב, אבל הפעם עצרתי באמת. לא רק את הרכב, אלא גם את עצמי.
עמדתי מול המשאבה, ריח הבנזין באוויר, מספרים דיגיטליים מטפסים במהירות והרגשתי את זה שוב: מחיר הדלק. כמה עוד הוא יעלה? ומה המחיר שאנחנו באמת משלמים, מעבר לשקלים?
תחילת מרץ 2025 הביאה איתה ירידה קטנה, 8 אגורות פחות לליטר. המחיר עמד על 7.23 ש"ח בשירות עצמי. כולם ניצלו את ההזדמנות: תחנות התדלוק התמלאו, החיוכים חזרו, ואפילו נשמעה תקווה, אבל זה לא החזיק זמן רב.
באפריל הקרוב, באישון לילה שבין שני לשלישי מחיר הדלק יעלה שוב ל־7.31 ש"ח לליטר. מדובר באותה ירידה זמנית שחזרה אלינו כבומרנג והתחושות בהתאם: תסכול, עייפות, ותחושת תקיעות כללית.
לכאורה, זה רק 8 אגורות. בפועל התחושה שונה. כל אגורה מסמלת ויתור קטן: על נסיעה ספונטנית, על חוגים, על טיול שלא יקרה.
בישראל, מחיר הדלק הוא לא עוד נתון כלכלי. הוא סמן חברתי, רגשי.
כשהוא יורד, אנחנו נושמים לרווחה. כשהוא עולה, האנרגיה משתנה.
השיחות במסדרון, הבדיחות בקבוצות, התחושות בלב, כולן מושפעות משלט הדיגיטל בתחנה.
כמעט 50% ממחיר הבנזין בישראל הם מיסים - בלו, מע”מ, רגולציות.
גם כשהמדינה מדברת על הפחתת יוקר המחיה, בפועל ההקלות זמניות, הקיצוצים חוזרים אלינו דרך תחנת הדלק.
גם כשיש תחבורה ציבורית, לא תמיד יש לה את הזמינות או הנוחות שיאפשרו לוותר על הרכב הפרטי. וכשהמחיר בתחנה שוב מזנק התחושה היא שאין באמת דרך אחרת.
חבר סיפר לי שהפסיק להסיע את הילד לחוג.
עברנו לאופניים", הוא אמר, "זה חוסך דלק, למרות שאני כל פעם דואג מחדש שיגיע בשלום.
משפחה אחרת סיפרה שהם כבר לא יוצאים לסוף שבוע - “יקר מדי”.
ואני? אני מתחיל לשאול את עצמי כל יום: "להיכנס עכשיו לסופר, או לחכות לסופ"ש ולרכז קניות?" מחיר הדלק הפך לשיקול מרכזי בכל החלטה יומיומית.
אז מה באמת חשוב לזכור? כל פעם שאנחנו שואלים "כמה עלה הדלק?",
אולי כדאי לשאול גם: מה עוד נאלצנו לוותר כדי להמשיך לנסוע?
כי בסופו של דבר, מחיר הדלק לא רק משפיע על הארנק, אלא גם על אורח החיים, איכות הזמן עם הילדים, החופש לנוע, ולפעמים גם על הנפש.
אנחנו ממשיכים לנסוע, כי אין ברירה.
אבל אולי הגיע הזמן שנשאל לא רק לאן אנחנו נוסעים, אלא מה המחיר שאנחנו משלמים כדי להישאר בתנועה.