עלי לאריג'אני חוסל בטהרן: תחילתו של עידן חדש באיראן

הלילה האחרון בטהרן לא היה עוד לילה של חילופי מהלומות שגרתיים. הדיווחים הזורמים בשעות האחרונות על חיסולו של עלי לאריג'אני, מזכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי ומי שנחשב בעיני רבים למנהיג בפועל של הרפובליקה האסלאמית בתקופה האחרונה , מסמנים הרבה יותר מעוד סיכול ממוקד. אנחנו עדים לרגע שבו הארכיטקטורה השלטונית של איראן, כפי שהכרנו אותה בעשורים האחרונים, קורסת אל תוך עצמה. לאריג'אני לא היה רק פוליטיקאי או איש צבא.

הוא היה התגלמות ה"דיפ סטייט" האיראני. כמי שצמח בשורות משמרות המהפכה, כיהן כיו"ר הפרלמנט במשך עשור והוביל את המשא ומתן הגרעיני, הוא ידע לנווט בין השמרנות הקיצונית לבין הפרגמטיזם המחושב. בשנה האחרונה, עם היחלשותו של המנהיג העליון חמינאי והוואקום השלטוני שנוצר, לאריג'אני הפך לציר המרכזי שסביבו נעה המערכת כולה. הוא היה האיש שחיבר בין הפלגים, שניהל את הקשרים האסטרטגיים עם סין ורוסיה, ושקבע את הטון מול המערב.

ההודעה הישראלית על חיסולו , אם תאומת סופית על ידי טהרן, היא הצהרת כוונות שמהדהדת הרבה מעבר לגבולות המזרח התיכון. עבור הציבור האיראני, שחלקים נרחבים ממנו חשים ניכור עמוק כלפי המשטר, לאריג'אני ייצג את המנגנון המשומן והציני ששמר על הישרדות המהפכה בכל מחיר. עבור הקהילה הבינלאומית, הוא היה הכתובת לכל מהלך משמעותי, האיש שמאחורי הקלעים של הדיפלומטיה האיראנית המורכבת.

האיש שידע יותר מדי

כדי להבין את עוצמת המכה, עלינו להביט על המסלול שעבר לאריג'אני. הוא לא היה "נסיך" במובן הקלאסי, אלא אסטרטג קר רוח. בניגוד לדמויות צבאיות מובהקות כמו קאסם סולימאני, לאריג'אני פעל במרחב האפור שבין המדינאות לטרור. הוא הבין את כוחה של הכלכלה לא פחות מאשר את כוחם של הטילים. המינוי שלו מחדש באוגוסט 2025 למזכיר המועצה לביטחון לאומי לא היה מקרי; הוא נועד לייצב את הספינה האיראנית המיטלטלת בתוך סערה של סנקציות, מחאות פנימיות ועימות ישיר מול ישראל.

בשבועות האחרונים ראינו לאריג'אני לוחמני במיוחד. בראיונותיו האחרונים הוא לא היסס לאיים על הממשל האמריקאי ולהבטיח "שיעור" לישראל. אך מאחורי הרטוריקה הזו הסתתרה ההבנה שהמשטר נמצא בנקודת שפל היסטורית. החיסול שלו, בלב טהרן, חושף את עומק החדירה המודיעינית ואת חוסר היכולת של מנגנוני הביטחון האיראניים להגן על הנכסים היקרים ביותר שלהם.

הדינמיקה של הכוח בטהרן

כדי להבין את המשמעות העמוקה של האירועים האחרונים, עלינו לצלול אל תוך המבנה הפנימי של השלטון בטהרן. לאריג'אני לא היה רק פקיד בכיר; הוא היה חלק מ"משפחת המלוכה" של המהפכה. אחיו, סאדק לאריג'אני, כיהן כראש הרשות השופטת, והמשפחה כולה החזיקה במוקדי כוח אסטרטגיים במשך עשורים. החיסול שלו הוא פגיעה ישירה בליבה של האליטה השלטונית, כזו שמשדרת מסר ברור לכל מי שחשב שהקרבה למנהיג העליון מעניקה חסינות.

אנחנו רואים כאן שינוי פרדיגמה. אם בעבר ישראל התמקדה בחיסול מדעני גרעין או מפקדי שטח, הרי שהפעם המטרה הייתה המוח המדיני והביטחוני העליון. לאריג'אני היה האיש שחיבר את הנקודות בין פרויקט הגרעין, ההתעצמות הצבאית והתמרונים הדיפלומטיים. בלעדיו, המערכת האיראנית נראית כמו גוף שאיבד את מערכת העצבים המרכזית שלו.

מה קורה כשמרכז הכובד נעלם?

השאלה הגדולה שמעסיקה כעת את בירות העולם היא מה יקרה ביום שאחרי. איראן ללא לאריג'אני היא מדינה ללא מבוגר אחראי (במושגים של המשטר). הוואקום שנוצר עלול להוביל לאחת משתי דרכים: הקצנה חסרת רסן של משמרות המהפכה, שינסו להוכיח עוצמה דרך תגובה צבאית נרחבת, או קריסה פנימית מואצת של מנגנוני השלטון שאיבדו את הציר המקשר שלהם.

אנחנו צריכים להבין שהחיסול הזה אינו רק אירוע טקטי. זוהי פגיעה במוח האסטרטגי של איראן. לאריג'אני היה האיש שתפר את העסקאות הגדולות, שאיזן בין הדרישות של הקיצונים לבין הצרכים של המדינה. בלעדיו, המאבקים הפנימיים בתוך טהרן צפויים לצוף אל פני השטח בעוצמה שלא הכרנו.

מבט אל העתיד

הדיווחים על מותו של לאריג'אני מגיעים בתזמון קריטי. המזרח התיכון נמצא בנקודת רתיחה, והמשטר האיראני נראה פגיע מאי פעם. אם עד כה נדמה היה שיש מי שמנהל את האירועים בטהרן ביד רמה, הרי שהלילה התברר שגם ה"חסינים" ביותר אינם חסינים באמת. עבורנו, הצופים מהצד, מדובר בשיעור מרתק על כוח, הישרדות ועל הרגע שבו הכל מתפרק.

לאריג'אני ניסה לבנות חומה של הרתעה ודיפלומטיה סביב איראן, אך בסופו של דבר, המציאות טפחה על פניו. השעות הקרובות יהיו קריטיות להבנת הכיוון שאליו צועדת הרפובליקה האסלאמית. האם נראה ניסיון לנקמה כואבת, או שמא מדובר בתחילתו של הסוף עבור שלטון האייתוללות כפי שהכרנו אותו? דבר אחד בטוח: המפה הפוליטית של איראן השתנתה הלילה ללא היכר.

עלי לאריג'אני, האיש שתמיד ידע למצוא את הדרך החוצה מהמשברים, לא מצא את הדרך החוצה מהלילה הזה. כעת, נותר לראות מי ינסה להיכנס לנעליו הגדולות, והאם בכלל נותרו נעליים לנעול בתוך ההריסות של האסטרטגיה האיראנית. אנחנו עומדים בפני תקופה של אי ודאות קיצונית. התגובה האיראנית, ככל שתבוא, תצטרך לאזן בין הצורך להחזיר את הכבוד האבוד לבין הפחד מהסלמה שתביא לקריסה סופית של המשטר.

לאריג'אני, לו היה בחיים, היה כנראה זה שמנסה למצוא את שביל הזהב הזה. כעת, כשהוא איננו, ההחלטות יתקבלו על ידי דמויות פחות מנוסות ויותר אימפולסיביות. העולם כולו עוצר את נשימתו וממתין לראות כיצד תגיב טהרן לאובדן של אחד מנכסיה האסטרטגיים החשובים ביותר בהיסטוריה המודרנית שלה.